סיפורי מסע

כנוודת של העולם המודרני, נשמה חופשיה בגוף אמפיבי (ועם רגל בורגנית אחת על הקרקע), יצאתי בעברי לטיול אחרי צבא שהפך למסע בין 7 שנים בין מזרח ומערב והפגיש אותי עם עצמי שלא הכרתי ועם מי שעתידה אני להתהוות.  ואף שמאז הכיתי שורש איני מפספסת הזדמנות למסע טוב. לפעמים המסע הוא לוקאלי, לפעמים אקסטריטוריאלי, לעיתים חוצה הוא את גבולות הגוף והמחשבה ובכל מקרה תמיד תמיד מביא איתו סיפור טוב ללמוד ממנו.

מזמינה אתכם לחלוק בסיפורי מסע חשובים בחיי.

סיפור ראשון

תחנה אחת לפני המים-

בחורה צעירה נוסעת להודו בעקבות האהבה, ופותחת עם האהוב מסעדה על חוף הים. עובדים קשה, נחים מעט, אוהבים בין לבין. כמה חודשים והעניינים עולים על שרטון. הבחורה אורזת כמה חפצים ונוסעת באוטובוס-לילה אל האמפי, ושם, בינות לעתיקות, למקדשים ולשדות אורז, היא מניחה ומניחה, ונחה מנוחה ראשונה בחייה.
שכבה אחר שכבה נחשפת ומתקלפת, והיא מהלכת כבת-בית, מבקרת את ילדי בית הספר ומשחקת איתם בחצר. גם בחנות הספרים בבזאר היא מבקרת, יש שם מוכר מבוגר ונחמד והיא קונה ממנו יומן וצבעי מים וכותבת ומציירת לעצמה. עם זריחה יוצאת ללגום צ'אי מול המקדש, שם מספרת לה אשה גרמניה על הגורו המחבקת מקראלה, אם כל ילדי העולם. היא כותבת את שמה במחברת, אולי יום אחד, פעם.
שבועות חולפים והמחשבות גואות: מה עכשיו, מה הלאה. היא בת 23, יש לה זמן ואפילו כסף, הכל הכל אפשרי ופתוח, אבל מה היא רוצה – לא יודעת. יום אחד, על גג הגסטהאוס, היא מרימה "לונלי פלנט" ופותחת באקראי באמצע. למקרא השורות עיניה מוארות ברגע: כפר לתלמידות מדיטציה ומחול הודי, עיצוב אדריכלי זוכה פרסים, רקדנית מפורסמת בת אוריסה שהקימה את המקום והוא קוצר שבחים… שם! שם! שם אני רוצה, והיא ניגשת אל חנות הספרים להתעניין. הנה המוכר הזקן הנחמד, היא מראה לו את הספר ושואלת "מכיר את המקום?"
הו, איזה מקום נפלא, הוא עונה, ואיזו אישה מיוחדת, אבל המקום סגור כבר שנתיים, הרקדנית נהרגה בתאונת דרכים. פניה נופלים. כבר חשבה שידעה לאן תמשיך מכאן. המוכר קורא את פניה. מדוע את רוצה לנסוע לשם, מה את מחפשת? היא עומדת מולו ומתחילה לגמגם. הוא מביט בה ואומר לה באלה המלים: "אישה צעירה, לכי לחדרך, כתבי לי מכתב על מה שאת מחפשת, חזרי בערב ונשוחח".
היא מהנהנת ועושה כדבריו. לוקחת מחברת, יושבת תחת עץ המנגו המשקיף אל הנהר, וכותבת מכתב שמתחיל בכותרת "מה אני מחפשת". המלים קולחות ממנה כזרם מים היודע דרכו, המכתב עוד ילווה אותה ימים רבים אחרי שתעזוב, והוא נחתם במלים Confused but not lost.

בערב תשוב אל חנות הספרים והמכתב בידה. היא מגישה למוכר, הוא קורא ומחייך, ואז מניח בידה שני פרוספקטים – האחד על אשראם בפונדיצ'רי, השני על קהילה באורוויל. המלה "אשראם" מרתיעה אותה, ובלי לדעת הרבה היא בוחרת באורוויל, קונה כרטיס לאוטובוס-לילה ויוצאת לדרך חדשה.

סיפור שני

על הטיפול הראשון שקיבלתי במים-

 הרבה אנשים שבאים לטיפול ראשון שואלים אותי, כשהוא מסתיים, איך הגעתי לתחום. הם נוטים להניח שהייתי ילדת חוף פרועה ששוחה במרץ אל שובר הגלים, צוללנית חובבת בשעות הפנאי, או דולפין בגלגול הקודם. צר לי לאכזב, אך האמת הפשוטה היא שאני עדיין לא יודעת איך קופצים ראש, שרק לפני כמה שנים למדתי באמת לשחות, שבכל שנות העשרה שלי בכלל לא הלכתי לים (מסיבות מופרכות של דימוי גוף), ושבילדותי לא הרשו לי להיכנס אליו מעבר לגובה הברכיים שמא אטבע.
מכל חוויות הילדות האלה נותר בי רושם מוצק: אני והנוזל הזה לא ממש הולכים ביחד. וכך, בזכות מנה נאה של חרדות, ומכיוון ששליטה ואמון היו נושאים רגישים אצלי, מצאתי עצמי מתרחקת ממים, עצורה משהו ובעיקר יבשה.
המחשבה הזו כל כך מצחיקה אותי היום, שהרי אין נעים יותר מליטוף המים על עורי, אין חופש גדול יותר מלהכניס את ראשי מתחת למים, ואין מקום שתמיד פתח בפניי זרועות מחבקות כמו בריכת הטיפולים.

 אז איך זה קרה?

 בשלב מסוים בטיול-אחרי-צבא שלי (שיטוט של שבע שנים בחיפוש אחר משמעות, תשובות וייעוד) הובלתי את אימי דרך כמה מתחנות התרבות שלי בהודו. ביקרנו באורוויל (שסגרה את הסיפור הקודם), ומתוך רצוני להנעים את זמנה של האורחת הצעתי לה שנתנסה בטיפול במים. מרגש אותי להיזכר בכך שאת הטיפול הראשון שקיבלתי, אמא שלי צילמה. עד היום התמונות האלו מככבות אצלי על המקרר.
טיפול ראשון במים הוא בלתי נשכח. זרמים של אושר בערו בי, ותוך דקות המשפט שרץ לי בראש היה "מה זה הדבר הזה? אני חייבת לעשות את זה לאנשים אחרים". נמתחתי, צחקתי, התענגתי בצורה שלא הכרתי. לא ידעתי שהגוף שלי יכול להיות בית לכל כך הרבה שמחה ועונג, וברגעים שבהם הייתי מתחת למים הרגשתי מתערסלת בחיקו של אלוהים. הייתי כל מה שהוא מעבר למלים. כשהסתיים הטיפול הייתי מלאת תודה וצוחקת, מתחננת למטפל שיסכים לטפל בי גם מחר, כי מחרתיים אני כבר נוסעת.
למחרת באתי שוב אל המים, והאווירה הייתה שונה. מרכז הטיפולים סגור ביום ראשון, זה היה היום החופשי שלו ובכל זאת הסכים לבוא ולטפל בי. שקט שרר במקום. נכנסתי נרגשת למים, מוכנה לעוד מנת שמחה וצחוק, אבל למים היו תוכניות משלהם. מיררתי בבכי שלא היה לו סוף, מיליון תחושות עברו בי, לא ידעתי על מה אני בוכה אבל לא יכולתי להפסיק, זה היה בכי ישן-ישן שהשתחרר ונשטף עם המים. כשהסתיים הטיפול הייתי מלאת תודה ואדומת עיניים, ביקשתי לשלם והוא סירב לקחת. רצה לתת לי מתנה, כך אמר. ופשוט כך, נתן לי מתנה.

1

סיפור שלישי

כשהתלמיד מוכן המורה מגיע -

לפני כ-15 שנה, באחד ממשברי מה-אני-אעשה-כשאהיה-גדולה שפקדו אותי תדיר, אמרה לי חברתי האהובה והחכמה "לכי חפשי את מי שאת רוצה להיות כשתהיי גדולה". אז הלכתי, ובהיותי טיפוס יסודי ומעמיק, חיפשתי היטב. נסעתי בין יבשות, תרתי אחר סימן, השראה או תשובה, או לפחות כיוון שידריך אותי היכן נמצא היעד הבא.
עם השנים למדתי להכיר את אותם רגעים שבהם הנשמה שלי אומרת "כן" לכל תאי גופי, וכמו במשחק "מחפשים את המטמון" אספתי רמזים והמשכתי בדרך, בתקווה (וגם בייאוש) שיום אחד אגיע.
הדרך הובילה אותי להודו, שהביאה אותי אל המים, שלקחו אותי להוואי. הייתי בת 27 וזו הייתה שנת מפנה בחיי, בקרוב אפגוש את מי שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע, ואני מאמינה במשפט החכם הזה בכל ליבי, וכבר יודעת שחכם השביל מן ההולך בו. השביל החכם הביא אותי לקורס מים אצל מורה ששמה שנטם. לא ידעתי עליה דבר לפני השיעור הראשון, אבל ברגע שהוא התחיל, היו צריכות לעבור בדיוק חמש דקות כדי שאדע הכל. התרגשתי עמוקות מהאופן שבו הציגה את הטיפול במים, בצניעות, בחמלה וביושר. עברתי חוויות עמוקות ומרפאות בין ידיה, ואם כל זה לא מספיק, חשבתי לעצמי "וואו, היא נראית ממש מעולה בבגד ים".

ערב אחד יצאתי מהבריכה וצעדתי על הדשא אל חדרי, הסתכלתי בשמיים זרועי הכוכבים של הוואי וחוויתי רגע שעוד אלמד להכיר שוב ושוב. תחושה חדשה מילאה אותי, הייתי מחוברת לכל החלקים בתוכי ומחוצה לי, וידעתי: באתי לעולם כדי לעשות את שאני עושה כעת.
עשר שנים עברו מאז, ביני לבין שנטם התהווה קשר מופלא של לימוד ושיתוף פעולה מקצועי ואישי שמלבלב עד היום. היא חנכה אותי להיות המטפלת והמורה שאני, העברנו יחד עשרות קורסים בארץ ובחו"ל, ובמרוצת השנים זכיתי לסייע לה בפיתוח שיטת עבודה חדשנית שנקראת Fluid Presence , שהיא הטכניקה המרכזית שבה אני משתמשת בעבודתי.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מלים, ובמקרה הזה, יכול להיות שזה נכון: הנה תצלום שלנו על חוף הים בהוואי, שנטם ואני, אני הצלמת, צולם בפילם במצלמה האדומה הנהדרת  לפני שהמציאו את המילה סלפי.

 hp1