המכתב של עמרי

עמרי היה אצלי בטיפול אחד ולאחריו שלח לי בדואר מכתב ובו סיפור נפלא ומלווה בהקדשה מפתיעה ונהדרת:

זהו סיפורו של מישהו שהייתי מכנה אותו המחפש. מי שמחפש לא בהכרח מוצא. לא תמיד הוא יודע מה הוא מחפש. חיי המחפש הם חיפוש.
יום אחד הרגיש המחפש שהוא חייב ללכת לעיר קמיר. הוא למד להענות לרגשות שצמחו מתוך מקום לא מוכר בתוכו ולכן עזב הכל ויצא לדרך. לאחר יומיים של הליכה בדרכים ראה את העיר מרחוק. בהתקרבו לעיר משכה את תשומת ליבו גבעה לצד הדרך. היא היתה מכוסה בצבע ירוק נפלא ועליה עצים ופרחים וציפורים, מעקה עץ הקיף את הגבעה. המחפש שכח את רצונו להגיע לעיר וביקש לנוח על הגבעה היפה. הוא נכנס דרך שער הנחושת והחל להתהלך בינות לאבנים הלבנות הפזורות בין העצים. על אחת האבנים קרא את הדברים הבאים: "עבדול טראג', חי 8 שנים, 6 חודשים, שבועיים ו 3 ימים". הידיעה כי האבן הלבנה לא היתה אלא מצבה גרמה למחפש לחוש צמרמורת והוא חש צער על הילד הרך בשנים הקבור במקום. הסתכל מסביבו וראה שגם על אבן אחרת היתה כתובת:"דאמיר, חי 5 שנים, 8 חודשים ו 3 שבועות" המחפש חש זעזוע. המקום הנפלא הזה לא היה אלא בית עלמין וכל אבן, מצבה.

אחת אחת התבונן בכל המצבות וגילה לחרדתו שהנקבר שחייו היו הארוכים ביותר היה בן 11 שנים בלבד. המחפש חש כאב עמוק בליבו ופרץ בבכי. שומר בית העלמין שעבר במקום, שאל אותו אם הוא בוכה מצער על מותו של קרוב משפחה. "לא, אף קרוב משפחה" אמר המחפש ושאל "מה קורה בעיר הזו? איזה קללה נפלה עליה? מדוע מתו כאן כל כך הרבה ילדים?" השומר הזקן חייך ואמר "אתה יכול להירגע, אין כאן קללה. יש אצלנו מנהג עתיק: כאשר נער מגיע לגיל 15, נותנים לו הוריו פנקס במתנה, כמו זה שתלוי על צווארי. מאותו רגע , בכל פעם שהוא מרגיש הנאה גדולה הוא פותח את פנקסו ורושם בצד שמאל ממה נהנה ובצד ימין כמה זמן נמשכה ההרגשה. כך אנו רושמים בפנקס כל רגע של אושר. כאשר האדם מת, פותחים את הפנקס שלו ומסכמים את הזמן של כל רגעי האושר שחווה בחייו, סכום זה רושמים על המצבה שכן עבורנו זהו הזמן היחיד שהאדם חי באמת".

13.5.2008
שלום פזית, כשאמות ויורידו את הפנקס מצווארי, תהיה רשומה בו הפגישה איתך במים כאחד מרגעי האושר.      תודה, עמרי.